עבודה בארה”ב

עבודה בארה"ב – מאיפה הכל התחיל

הסיבה שבגללה החלטתי לטוס לעבודה בארה"ב, הייתה הדרבון של חבר'ה שעבדו איתי במשרד בארץ, הייתי בת 18 באותו זמן וכולם סביבי היו אנשים בני 23-25 שכבר עבדו, טיילו, ראו ובזבזו. המשכורת שלי בארץ הייתה פצצה, אין ספק. אבל היה לי חסר משהו, ההרפתקה הזו שכולם סביבי דיברו עליה, הבומים של הלב כשיש פרץ אדרנלין. האחמ"ש במשרד המליץ לי על עבודה בציורי שמן, זה מה שהוא עשה במשך שנה וחצי מהחיים שלו ומימן לעצמו טיול של עוד שנה וחצי בדרום אמריקה ומכיוון שסמכתי עליו בעיניים עצומות – הלכתי על זה. הוא קישר אותי עם שני אנשים, אחד מהם, הבעלים של החברה שבה הוא עבד והשני, אחד החברים הכי טובים שלו שעבד איתו באותה החברה. הייתי כל כך מרוצה, קפצתי לביקור אצל דוד שלי בסקרמנטו, קליפורניה, ותכננתי להמשיך משם לכיוון העבודה בארה"ב.

עבודה בארה"ב – ההחלטה הקשה ביותר בחיי

בתום השבוע הראשון שלי אצל דוד שלי ויומיים לפני שהייתי אמורה לעלות על מטוס לטקסס כדי להתחיל לעבוד, קיבלתי שיחת סקייפ מהחבר הטוב של האחמ"ש שלי, הוא סיפר לי שהוא נכנס לריב מאוד רציני עם הבעלים של החברה שבה הוא עבד, החברה שלמעשה בה אני הייתי אמורה לעבוד. הוא אמר לי שהוא נוסע לעבוד בחברה אחרת שרוצה אותו באזור אריזונה ושהוא ממש ישמח אם אני אגיע לשם ואעבוד איתו, כמובן שהכרטיס טיסה יהיה על חשבון החברה באריזונה שכבר שמעה עלי ותשמח אם אגיע לעבוד עבורה. הוא נתן לי את הטלפון של מנהל החברה ואמר לי שאני יכולה לדבר איתו ולתאם איתו דברים ופה בעצם נכנס לי עניין הבחירה, ללכת לעבוד עם החבר של מישהו שאני מכירה וסומכת עליו, או ללכת לעבוד אצל מעסיק של מישהו שאני מכירה וסומכת עליו. תחושת הבטן שלי אמרה לי לבחור את המעסיק, ללכת על הבטוח, אני יודעת שהם מרוויחים טוב אצלו, אני דיברתי על הסכומים שהם הרוויחו גם עם האחמ"ש שלי וגם עם אנשים אחרים שעבדו אצלו, אבל משום מה, ישב לי בראש שאין סיכוי שחבר כל כך טוב של האחמ"ש שלי, שכל כך אוהב אותי ודואג לי כמו אחותו הקטנה יעשה משהו שעלול לפגוע בי ולכן בחרתי לטוס לאריזונה, העבודה בארה"ב כבר מתחילה.

עבודה בארה"ב – תמיד ללכת על פי תחושות הבטן

הבחירה לטוס לאריזונה התבררה בהמשך בתור הבחירה הכי גרועה שעשיתי אי פעם. נחתתי בשדה התעופה בפניקס ומנהל החברה אסף אותי. בהתחלה הכל היה נחמד, הגענו למוטל, מה שהיה הגיוני, כי ידעתי שבציורי שמן עוברים כל הזמן ולכן חיים במוטלים. שמו אותי לבד בחדר עם מיטה נוספת, ובאותו ערב גם החבר הטוב נחת והגיע למוטל, הוא היה השותף שלי בחדר. בחיים, גם לא בעוד מיליון שנה, חשבתי שאני אחלוק חדר עם בחור שהוא לא הבן זוג שלי ועוד בחור כל כך מבולגן. זה באמת היה מסוג הדברים שלא ידעתי איך לראות אותם מגיעים. שאלתי את המנהל איפה שאר העובדים בחברה והוא אמר לי שכולם ישנים ואני אראה אותם מחר. באמת ראיתי אותם למחרת, חוץ מאיתנו היו עוד שני בחורים, אחד אוקראיני ועוד איזה ערס מדימונה ועם האנשים האלה הייתי צריכה לחיות ולעבוד. כל הזמן שאלתי את עצמי "למה הכנסתי את עצמי?". העבודה בארה"ב בציורי שמן, התבררה בתור הדבר הקל ביותר בתקופה הזו והיא הייתה ממש קשה. רבתי באופן קבוע עם האנשים שעבדו איתי, בין אם על זה שהשותף המקסים שלי היה מביא בחורות באמצע הלילה לחדר והייתי צריכה לשמוע אותן כל הלילה ובין אם על זה שהבחור האוקראיני היה מנסה להציץ לי דרך החלון הקטן בדלת המקלחת בזמן שאני מתלבשת. שנאתי כל רגע ורגע ושנאתי את עצמי על זה שלא הקשבתי לתחושות הבטן שלי.

עבודה בארה"ב – העבודה עצמה

מבחינת העבודה עצמה, הלך לי מעולה, הצלחתי למכור ממש סבבה ביחס לכמה ששנאתי את מה שאני מוכרת, אני לא בדיוק טיפוס שנראה כמו ציירת ענייה שיודעת להבדיל בין החוף של יוון ותל אביב ומבחינתי מגדלורים זה דבר שמופיע רק בסצנת הסיום של 'מה שקורה בוגאס', אבל העבודה בארה"ב הייתה ממש אחלה, פשוט שנאתי את כל המסביב, שנאתי את המוטל הזול שחייתי בו, את האנשים שאיתם הייתי צריכה לחיות, את ההליכות הארוכות עם הפולדר הכל כך כבד הזה משתרך מאחורי כי אני בקושי מצליחה להחזיק אותו, שנאתי לשקר לאנשים ולהגיד להם שאני ציירתי את הציור, כי ידעתי שמי שצייר אותו היה איזה סיני שלא הרוויח אפילו עשירית אחוז ממה שאני עומדת להרוויח מהציור שלו, זאת הייתה רמאות בעיני ואין הרבה דברים שחוצים את הגבול עבורי, אז עם כמה שהלך לי טוב, לא אהבתי את זה לרגע.

עבודה בארה"ב – סוף טוב הכל טוב

בסופו של דבר, אחרי חודש וחצי של סבל מהאנשים שאיתם נאלצתי לחיות, החלטתי שאני מרשה לעצמי לוותר, זה היה הרגע שהזנב סוף סוף התקפל ונכנס בין הרגליים. העבודה בארה"ב, באריזונה, לגמרי לא הייתה בשבילי והחוויה של ציורי השמן השאירה לי טעם כל כך מר, שאפילו לא רציתי לבדוק אם אולי העבודה עצמה כן בשבילי. ידעתי שאני יודעת למכור, אחרת לא היתי מצליחה למכור שום דבר גם באריזונה, אבל הקלדתי את מילות הקסם – עבודה בארה"ב בגוגל ובתוך יום אחד התקשרו אלי אין סוף חברות שהסכימו לשלם לי על כרטיס הטיסה הפנימי ולעזור לי עם כל מה שצריך. מצאתי חברה אחת שתחום ההתמחות שלה היה בעגלות, הם עבדו בסן דיאגו וזה התאים לי, מרחק של 40 דקות מדוד שלי, הקרבה לים, והעובדה שהובטח לי שהשותף שלי בחדר יהיה שותפה.

Comments are closed.